קוביות קרח בכוס, ניתכות לאיטן. המים מצטברים בתחתית, והמוצק המבהיק מתנוסס מעל. לפתע נשמע רעש זעיר. אחת הקוביות עוקפת את התור ומתפרקת בבת אחת. היא מעלה את מפלס המים המחממים את חברותיה ומאיצים את התנזלותן.

״הוא איש טוב,״ היא אמרה.

״הוא איש רע,״ הוא ענה.

אני מגבירה את הווליום לקולות שבראשי ומתנתקת מהזוג שלידי. אני חושבת על שמחה רוטמן למשל. הוא איש רע מאוד, גם כשילדיו אולי מרגישים שהוא טוב. העיקרון פשוט ומובן. עכשיו אני תוהה לגבי היישום וההתאמה ועוד מילים, כדי לדחות את כתיבת המחשבה הבאה: כמה פנים יש לכל אדם ואיזה מהם אני מצליחה לראות?

עד כמה פן אחד מצל על כל האחרים באופן שמטשטש את האמת החרוטה בהם? אני חושבת על אנשים שאני רוצה לאהוב והצורך לקטלג כל אחד בתוכי. אם הוא עמוס בעשייה, מעורב בשלל דברים – האם זה מגדיל את הסיכוי ליותר פנים רעות? האם אפשר לסדר כל פן במגירה משלו ולנעול את חלקן? איפה גר ההבדל בין טוב לרע? גם אני עשיתי דברים שאין לי אלא לגנותם. כמה חוטים של שקר עלי לטוות כדי לרקום פנים טובות יותר לעצמי? עד כמה אני מושכת לקצה את הכמיהה למצוא טוב בפניו של מי שאני יודעת שעשה גם רע? ומה בדבר החמלה?

הקרח נעלם. הייתי רוצה להכיר את דוריאן גריי. לא בהתחלה וגם לא בקצה התמונה האחרונה.