גבר צעיר עוטה שיער שהאפיר בטרם עת, חובש כיפה סרוגה שחורה, קטנה למדי. גופו עטוף במכנסי ג׳ינס וחולצת טריקו כתומה, המכסה על גב שעיר. על השולחן מונחים אמריקנו בספל זכוכית ולידו מים בכוס פלסטיק חד פעמית. הוא גולל בטלפון מידע מתמשך ומידי פעם עוצר, מתעכב. רגלו נשענת על מעצור של כיסא גלגלים, עליו יושב אביו. במרכז הפנים הם נושאים אף דומה להפליא. האב לובש חולצת פולו לבנה, כמו שערו שמציץ מתחת לכובע מצחייה שחור. הוא לוגם בנחת קפה עם חלב ובוהה ברחוב. Tote bag ירוק זרחני תלוי על ידית כיסא הגלגלים. הבן מוציא שקית ניילון קטנה ובה 6-7 קופסאות של תרופות. הוא שולף קפלייה, מניח על מגש שקודם אירח קרואסון וחוצה אותה בעזרת סכין לשימוש חד פעמי. האב מכניס לפה באחת, שותה מים מכוס הפלסטיק הדקה ומניף ראשו לאחור כאילו כדי להקל על הבליעה. הם מדברים ספרדית. הבן שואל שאלות ארוכות. האב מקשיב ועונה תשובות קצרות ורכות. פירור קרואסון נותר על החולצה הלבנה. הבן רוכן ומסיר אותו בעדינות. אני מנסה לפענח את שפת הגוף, כתחליף למילים שאיני יכולה להבין. הבן מסובב את ראשו ולוכד את מבטי הכותב. הוא מחייך אליי במבוכה, כמי שצילמו אותו בלי שהכין עצמו לתמונה. אני מחייכת חזרה וממשיכה לכוון את החצובה.