דר רחוב, חולה נפש, פונה לאישה שיושבת עם הטלפון מחובר לשקע החשמל. ״אפשר שנייה ברשותך?״ ״מה?״ הוא חשב שהיא לא שמעה אותו ועל כן חזר ואמר: ״אפשר שנייה ברשותך?״ ״מה?״ היא ענתה שוב, מבוהלת מעט. ״אפשר שנייה ברשותך?״ ״כן? מה!״

עכשיו גם הוא הבין ש״מה?״ לא נועד לומר ״אני לא שומעת אותך, תחזור על המשפט,״ אלא ״תאמר את הדבר שלשמו פנית אלי״. הוא מתקרב, מתיישב על הכיסא לידה. היא נרתעת, אבל לא קמה ממקומה. הוא מדבר במהירות, יודע שזמנו קצוב בשניות. דחוף לו לומר את כל מה שנראה לו חשוב. מה שיגייס אותה להיות בעדו, בעולם שמתקיים אי שם בדמיונו.

״אני פוסט טראומטי… הייתי שנה מורדם ומונשם… הייתי מאושפז במחלקה סגורה…״ הוא מתקרב אליה עוד קצת. היא נעמדת, אומרת משהו שלא מגיע לאוזניי וניגשת לאסוף את הקפה שלה. הוא הולך. לא מתעקש. היא חוזרת, לוגמת לגימה, מתקפלת והולכת עם כוס הזכוכית לבית קפה אחר בשדרה. גם שם יהיה לה שקע לעגינה.