בבית הקפה מאחוריי יושבת אישה, נאחזת בכוס ביד אחת ובטלפון בשנייה. ״מה, לא הרגשת טוב? מה היה לך? כאבים? מה? את לא זוכרת? זה לא טוב. אני צריכה לדעת! מה בים המלח? לא! אבל יהיו שיטפונות! אמור לרדת גשם. זה לא מתאים לי. לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.״
שתיקה. היא מקשיבה לילדה. ואז: ״ממש, ממש לא מתאים לי. אתה איתי? איפה היא ישנה? תקשיב, היא גם לא נשמעת לי משהו. היא לא מרגישה טוב וגם היא נוסעת לאזור ים המלח. אמרו שאולי יתחיל להיות גשום. תנסה לשכנע אותה לרדת מזה. היא גם לא מרגישה טוב וגם שיטפונות. אני כל כך לא שקטה עם זה. מילא אם היו נוסעים לצפון. אין לך טיפת חמלה כלפיה? אתה לא מבין מה אני אומרת לך? אתה אבא שלה! תנסה לשכנע אותה שלא תלך לטיול. טוב, אתה לא מקשיב לי אף פעם. תודה, ביי!״
היא עוצרת רבע שנייה ועוברת לדבר עם המסך: ״הבת שלי אמורה לצאת לטיול שנתי ו… בדרום… אי אפשר לסמוך על…״ היא מתבוננת על המסך. קוראת תשובה. אולי הצ׳אט מנסה לחבר אותה למציאות בדרכו העדינה: לא יהיו שיטפונות. טוב לבת שלך להיות בטיול שנתי עם הכיתה.
ואני חושבת כמה מהר היא תלמד לשקר, לא לספר לאמא על מה שמטריד אותה באמת. אני מנחשת שההורים כבר לא חולקים מיטה. מתי האישה הזאת מתחילה את יומה? על מה היא חושבת לפני השינה? ומה היא עושה ברווח שבין שאלה לשאלה?
שני ילדים רצים במורד הרחוב, חוצים את הצומת באור ירוק. אישה רוכבת על אופניים עירוניים, בסל מקדימה תיק גן קטן. על המושב האחורי ילדונת שואלת שאלות מבעד למוצץ.
האישה מאחוריי מקלידה למסך. האם אלו הודעות לאבא ולבת? האם היא מנסה לשכנע את הצ׳אט לתמוך בעמדתה?
אני קמה לבקש עוד פיסת ניר. מהתור ליד הקופה אני שומעת את החרדה קוראת בטלפון ״תחזיר אותה!״
כשחזרתי רק דרור עמד על הכיסא שלה.