הדף ואני בחרנו את השולחן הראשון הסמוך לקיר בית הקפה. לידי ערמת כיסאות מקופלים, מסודרים למקרה שעומס מבקרים יחייב מקומות ישיבה נוספים. אישה רזה, אסופת שיער, מצטופפת ברווח שביני לבין הקיר. היא כבר איכלסה סיפור אחד. אולי זאת תחילתה של סדרה? היא שולפת כיסא, פותחת אותו, מרימה שולחן מקופל זעיר ומסדרת אותו למרגלותיה. אני מנסה להבין למה היא נדחקת לרווח הצר הזה מאחוריי, כשכל הרחבה פנויה לרווחה. היא מסבירה לי שהיא צריכה לטעון את הטלפון ושם נמצא שקע החשמל. אני רוצה לומר משהו על עוגן טעינה. במקום זה אני מציעה שאעבור שולחן ואפנה לה את המקום.
״לא לא, אני אוהבת להיצמד לקיר,״ היא עונה במהירות. ואני כבר ערמת את העט השחור, פיסת הניר, כוס הקפה, האוזניות ושארית הכריך, כדי שיהגרו לשולחן הבא. ממקום מושבי החדש, אני יכולה להגניב מבט. הקמטים שלה מסודרים בין הגבינים בקווים חדים וברורים. הגבות כמעט נעלמות. היא כפופת גו, מצמצמת את עיניה וגוללת, בחיפוש אחר מידע שירגיע אותה. אני רוצה לשאול אותה איך היה הטיול של הילדה והאם היא גם נהנתה. מכיס המעיל היא שולפת חטיף, אוכלת ממנו מעט ומחזירה פנימה את האריזה. היא מדברת למכשיר הנטען. משהו שקשור לעבודה והתעקשות על דברים. אין איש בצד השני. היא משתפת באריכות, מדגישה ומוסיפה עוד פרטים. כשהוא עונה בכתב, היא עוצרת את שטף דיבורה, מכופפת את הראש לכיוון המסך, מעגלת את הגב, מכווצת את העיניים וקוראת את התשובה. היא מקלידה שאלת הבהרה, מבקשת קישורים, נכנסת לאתרים וקוראת גם אותם.
מעלינו שמשיות ענק שאמורות להצל, עסוקות בהישרדות אישית מול הרוח, שמנסה לשכנע אותן להתקפל.