האיש הצעיר בבית הקפה שואל מה שלומי. אנחנו נפגשים כמעט כל יום מזה חודשים ארוכים. אני אוזרת אומץ ואומרת בקול קטן, כאילו כדי שלא ישמע: ״הספר החדש שכתבתי יגיע לחנויות בשבוע הבא.״ ״איזה יופי,״ הוא עונה. ״על מה הוא?״ זאת שאלה מתבקשת, מנומסת, ובכל זאת אני מתכווצת מעט. הוא לא יכול להקשיב לתשובה מלאה, כי הוא עסוק בהשקייה. מה לומר? סיפור אהבה? סיפור על חרטה, זיכרון ושכחה? סיפור על טעות שלא נעצרה? אולי לומר שזה סיפור מעניין שכתוב היטב? עכשיו אני מרגישה כמו אשת מכירות מימי האנציקלופדיות מדלת לדלת. האם גולדינג עסק במכירת ספריו? ואישיגורו? המחשבות האלה ואחיותיהן מרחפות מבלי להגיע ליעדן. אני מחייכת במבוכה, לוקחת את הקפה, מבקשת דף ועט ויושבת בחוץ לכתוב את מה שלא הצלחתי לומר.