גבר מבוגר מפטפט בתור לקפה עם גבר צעיר ממנו. הכסף מחבר ביניהם.
״ראיתי אותך בתור לביזנס בשדה בפריז,״ הוא אומר וממשיך לדבר על המהומות בעיר האורות. התשובה לא משנה. החוט נקשר. המבוגר משלם עבור הקפה. הצעיר, שאינו כה צעיר וכנראה עשיר, אם כי רחוק מהעושר האגדי של הגבר המאפיר, קם, לוקח את הקפה ובסוף מחזיר את הספלים. אין צורך שהמבוגר ישלם. זה לא משנה לשניהם. אין צורך שהצעיר יקום. המבוגר עדיין גולש היטב. שניהם היו מתקוממים, בצדק, נגד התיאור שלי אותם. גברים לבנים אשכנזים משכילים שאפתנים נחמדים לכל מי שצריך, מחשיבים עצמם אנשים ערכיים whatever that means. הם שלב בסולם בחייהם של אחרים, ומטפסים בקלילות על אחרים אחרים. מתהלכים בעולם בביטחון ובחרדה, מודעים למעמדם, ומנסים לעזור להמון ממקום של מי שמורם מעם.
פרצופים מתערבלים לי, אבל אני מחזיקה מגירת קולות מתויקת היטב. הקול של המבוגר נשלף מתוכה. נפגשנו פעם כי גבר אחר, עם עמדת כוח מסוג שונה, ביקש שנשב כדי לקדם איזה אינטרס, לכאורה לטובת הכלל. אחרי שהגענו להסכמה לגבי מטרת הפגישה, הוא שאל שאלות מתעניינות על חיי. אני סיפרתי כי צריך, משועממת מעצמי.
כוס הקפה שלי ריקה, הם בדרך ליציאה. אני קוראת בשמו חצי בשקט, חצי בקול. הוא מסתכל, כאילו משהו צמח מהאוויר שהיה שם, ואומר ״תזכירי לי?״
״זה בסדר. אני מבינה שכחה. אני זוכרת את הקול שלך.״
המתג נדלק.
״אני זוכר את האופניים ואת הסיפור, רק בלי השם.״
האיש הצעיר קצר רוח, רוצה להמשיך למשהו מועיל.
״אני אשלח הודעה. אחתום אותה עם שם.״
הוא הולך, מפזר סביבו את אותו סוג של קסם, של חיוך מעודן, מודע לחום שהוא מפיץ. כמו אש. זה נעים מהמרחק המתאים.