אב ובנו חולפים על פני בית הקפה.
״אתה בורח,״ אומר האב לבן שצועד חצי מטר בעקבותיו. ״בורח מכל דבר.״
״זה לא נכון,״ מכחיש הנער ומעמיק את ידיו בכיסיו.
״מה לא נכון? זוכר כשפגשנו דוב לבן, בטיול השנתי של הכיתה בקוטב?״
״הייתי בן 15, אבא. זה היה מזמן.״
״והיה את הבחור מדוכן התפילין.״
״זה שרצה לקשור לי רצועת עור על היד?״
״ומה עם הגל ההוא בים?״
״זה שרכבתי עליו?״
״לא, זה שהגיע אחריו.״
הנער מגלגל את עיניו ומפנה מקום לרעיון איך לקצר את השיחה.
״אבא, זוכר כשאימא באה להעיר אותך, ומצאה שברחת מהבית והשארת רק את עצמך במיטה?״
״נו,״ אומר האב ברוגז, ״זה קרה רק פעם אחת.״
״זה נכון,״ מסכים הבן. ״למה בעצם חזרת?״
עיני האב מצטעפות בערגה.
״התגעגעתי לפיג׳מה הכחולה.״