“יש לי מלא בעיות,” היא נהגה לומר, “חרדה היא לא אחת מהן.” ולמי שחייך באי-אמון או סקרנות הוסיפה, כאומרת את המובן מאליו: “חוץ מרופא שיניים. זה מפחיד ממש.” רוב האנשים שדיברו איתה הביעו הזדהות עם החלק הזה. כך התאפשרה שיחה חפה מעניין או מקוריות. המיקוד היה על החוויות כשהפה פתוח, העיניים מתרוצצות או נעצמות, ואיש זר רוכן מעל עם מכשירים משונים בידיו, כשהוא מפגין ביטחון ושלווה לכאורה.

כל זה עבד לא רע גם בשקר הפנימי. עד שיום אחד היא ישבה בבית הקפה, עם הכריך הרגיל, המשקה הקריר, פיסת הניר והעט שסרב להמשיך לשקר. היא התרכזה במאוורר הגדול, ביונים שחמדו את הפירורים ובחבורה של גברים צעירים שהשכימו קום ויצאו עם תינוקות, כדי לאפשר לחצי השני עוד רגע לישון.

העט זז על סרט הקופה הארוך והצר שביקשה עם הקפה. בלי רשות מפורשת, העט הסורר התעקש לפרט את שקר האין-חרדה. הוא כתב על הכמיהה הזאת למישהו שידע על המחסור בשעות שינה, על הדמעות בבוקר שגם עכשיו מגיחות ומורחות את הדיו, על אלו שמגיעות כשהרצון עולה ועולה ועולה וממריא לשמים ומרחף ורואה מלמעלה כמה יפה היא האהבה. ונוסק עוד קצת, כדי להרחיב את שולי התמונה ולהכניס לתוכה לא רק ערב מצחיק, מגע ורשות לספר מחשבות במוזיאון, אלא גם השענות ללא חשש ואפילו אמירת אמת עמוקה. ואז, ממש למעלה כאשר כל הפרטים כבר ברורים והרמוניים ומרגשים כל כך, כמו בחלום שחלמה שוב ושוב בילדותה – מגיעה הנפילה. קשה לשים את האצבע על הרגע שבו היא קורית. לעיתים זה קשור לידיעה הברורה שאיש לא ירצה אותה כפי שהיא באמת. לפעמים היא מתחילה בגלל הפחד. זה שהיא סרבה להכיר בקיומו ואולי על כך הוא מתנקם בה. הפחד מאובדן השליטה. זה שיגרום לכך שהיא תביע בבת אחת את כל החום והאהבה והתשוקה העמוקה לתמונה הזאת, שאיש לא ירצה להיות שותף לה. מרגע שהוא קונה שליטה האוויר נעלם, הקרקע מתקרבת במהירות והנחיתה, כל פעם, קצת יותר קשה מקודמתה. היא תשטוף את הפצעים היטב, תרכוש חבילה חדשה של פלסטרים במגוון גדלים, תניח קרח על החבורות הכחולות שיחליפו צבעים במשך כמה ימים, ותישבע לעצמה שזו היתה הפעם האחרונה. לא בגלל החרדה. פשוט בגלל שהיא לא רוצה. היא הרי לא מפחדת משום דבר.

חוץ מרופא שיניים.