הלכתי עם איתמר להמולת שבוע הספר. ״לפני שאשכח״ הוא חדש ואני אישה כמעט אלמונית בעולם הספרותי. נשמתי נשימה רדודה, צירפתי חיוך וחילקתי לעוברות ושבות סימנייה נאה עם הפניה לכאן. כשהתיק התרוקן אספנו את האופניים וצעדנו על אבן גבירול, כדי שיהיה זמן לפטפוטי סרק נחוצים.
ליד אמפמ ישבה אישה צעירה, לבושה בלויי סחבות, מכנסיה נשמטים מעליה והיא מקבצת נדבות. הצענו לה להיכנס ולבחור אוכל כרצונה. היא צעדה בנחישות לקצה המקרר שבקצה החנות, טיפסה על הדופן ושלפה חבילת נקניק. מהמדף השני היא לקחה שני בקבוקים של מיץ תפוזים וחזרה לקו הקופה. היא פתחה את המקרר של בן אנד ג׳ריס וחיפשה גלידת וניל.
״את רוצה עוד משהו? פרי? טישיו? לחמניה?״
״לא, תודה. רק את הגלידה אני צריכה.״
דקות ארוכות חלפו. היא הפכה כל קופסה ואף וניל לא נמצא. איתמר וינל עבורה מהמקרר של האגן דאז. היא סירבה. שוב היא עברה ובדקה. הקופאי גם הציע חלופות, אבל היא לא ויתרה. עד שמעשה כשפים, נשלף בדיוק הווניל הנדרש. שילמנו, ארזנו, בדקתי אם יש צורך בכפית, נעניתי בשלילה.
״יש משהו נוסף שאפשר להציע לך?״
״כן,״ היא ענתה. ״מכנסיים שלא יפלו מעליי.״