ביקום של איקאה, איש צעיר וחסון עזר לי לאסוף את הרהיטים של אימא, מרחבי המחסן הענק.
אוזן אחת שימשה לתקשורת איתי, בשנייה נתחבה AirPod לבנה.
״תראי לי את רשימת הרהיטים,״ הוא ביקש והמשיך בשיחה.
״לא, מה פתאום. את לא הולכת בלעדיי לשום מקום.״ הוא אמר למי שקרובה אליו ממני, אך מחוץ למחסן.
״למה?״ שאלתי בקול את המחשבה שנדחפה.
״מה זאת אומרת? גם היא לא מרשה לי ללכת לבד.״
״לא עדיף שתסמכו זה על זו ותיפגשו עם מי שבא לכם?״ ניסיתי עוד קצת.
״עיניים שלי, חיים בלב. בטח שאני סומך עליה. אבל שלא תסתובב בלעדיי.״
המשכתי לדחוף קדימה עגלה שוודית שטוחה, ולהזכיר לעצמי שכנראה יש יותר מסוג אחד של אהבה. את רובן אני לא מבינה.