הקפה של הבוקר כאן, וצוות קטן מארגן שולחן גדול. לחדר מוכנסות עגלות עם המוני פרחים, פירות וכלי קרמיקה עדינים. העט משוטט על הדף וכשאני מרימה את המבט, אדן החלון הרחב כבר מארח את הפרחים שהיו בעגלה. אני שואלת את המלצרית, שהגישה לי אבוקדו שנמרח על טוסט, איך הם מתייחסים לזרים שמשאירים טיפ ועוד שלושים שאלות.
היא למדה באוניברסיטת טוקיו יחסים בינלאומיים. היא אומרת שקשה להתקבל, אבל מרגע שנכנסת זאת מסיבה אינסופית. באותה תקופה היא הייתה רקדנית, וזה מה שבאמת עניין אותה. בסוף הלימודים טורונטו קרצה לה ועכשיו, אחרי ארבע שנים, היא חזרה. סבתא שלה חולה וחשוב לה להיות קרובה למשפחה.
״ואיפה תהיי בעוד ארבע שנים?״
״אני מקווה שאעבוד במשהו של נסיעות בכל העולם.״
״אולי תבדקי איכות של מלונות,״ הצעתי בחיוך.
״אני רוצה להתמקד בזרם של המים במקלחות,״ אמרה וצחקה.
״ומה בעניין הטיפ?״
״הוספנו את זה באופן אוטומטי לחשבון שלך. שילמת 10%.״
״בבית קפה קטן רחוק מטוקיו, השארתי טיפ במזומן. האישה שם רדפה אחריי ברחוב כדי להחזיר לי אותו.״
״במקומות כאלה זה לא מקובל. יפנים מחונכים לתת שירות טוב. היא לא הבינה למה שילמת עוד כסף, שעכשיו היא לא יודעת מה לעשות איתו. להעביר לבעלים של המקום? לרשום אותו כהכנסה? לקחת לעצמה? לחלוק עם אחרים? היא צריכה לקבל החלטה, וזה גורם לה למצוקה. יפנים אוהבים כללים אחידים.״
״אני מבינה״
השיחה הסתיימה. לפני שעברה שולחן, היא הושיטה לי את ידה ואמרה ״אנה, נעים מאוד.״
הסתכלתי על הציפורניים שלה. כולן צבועות בוורוד חוץ מאחת שנצבעה בירוק.