אתמול ראיתי שקית ועליה כתוב TOKYO VEGAN BAKES. מייד שמתי לי ליעד מרכזי בחיי להגיע לשם. עמדתי מול שפע של מאפים מתוקים ומלוחים, מלווים בפתקים קטנים עם מלל באנגלית. בחרתי בפיצה עמוסה וקרואסון שקדים פריך. בהתקף חמדנות, הוספתי עוד כריך. במרפסת, על כיסא עץ, ליד שולחן קטן, צעיף כיסה את ראשה של אישה צעירה. אמרתי לה שאני אוספת סיפורים וביקשתי את שלה.

זה הולך כך: שמה אמירה, היא גרה בקואלה לומפור (מלזיה), מאז לידתה לפני 28 שנה. היא למדה שני תארים במערכות מידע, הייתה בזוגיות משמעותית שהסתיימה, כי הוא רצה נישואין וילדים עכשיו והיא רצתה קודם השכלה. האמונה באלוהים עוזרת לה לחיות עם זאבת. לתחושתה, זמנה קצוב ולכן חשוב שתנצל כל דקה. היא עובדת בחברה בינלאומית ומכירה תודה להוריה שמרשים לה לגור ולטייל לבד. עד כה תורכיה, וייטנאם, סינגפור, תאילנד ויפן נהנו מביקורים שלה. היא רצה 12 ק״מ ומתכננת להוסיף עוד שלושה בחודש הבא. דיברנו על הריון וזאבת. כשאמרה שמפחיד אותה שתהיה לה ילדה חולה, קולה רעד.

לחצנו ידיים, החלפנו שמות, אמרתי לה שאני יהודייה מישראל. עיניה זזו בבהלה.

״בעיניי כל בני האדם בעולם אותו דבר.״

״גם בעיניי,״ היא ענתה.

לקראת פרידה, ביקשתי שתשאיר לי משפט. היא הרהרה מעט ואמרה: ״אם יש תקווה, הכול אפשר.״