במוזיאון שאיני זוכרת את שמו, אצרו תערוכה של פיקאסו. באמת יפה סך הכול, כולל כלב שצויר במסדרון. אני מתכופפת לצלם, נעמדת מהר מדי ולרגע פוגשת סחרחורת קלה. הקיר הסמוך מרשה לי להישען עליו לעשרים שניות, בטרם אמשיך ליצירה הבאה.

יפנית עדינה, עטויה מסכה, ניגשת אליי. אני מריצה במהירות את כל מה שעשיתי מאז ביקורת הדרכונים או לפחות מרגע שנכנסתי למוזיאון. ודאי עברתי על איזה כלל יסודי. כשהיא אומרת We have a rest space in number nine, אני חושבת על ילדים ששולחים אותם להירגע בצד. אבל ממה? באמת שלא התפרעתי עדיין. היא מחווה בידיה תנועות של משהו מאוזן, כאילו הבעיה הייתה בהבנת הנשמע. בפעם השלישית, אני קולטת שהיא ראתה את שבריר הרגע של פגישתי עם הקיר ואני עוברת בהקלה למילות תודה וקידות תואמות. המשכתי דרך התקופה הכחולה לקוביזם ורגע לפני מלחמות השוורים, מצאתי את space number nine, עם יפנים ששמרו כסאות פנויים לנחים נוספים.