זיכרון מניו יורק שעלה למטוס ונצמד עד עכשיו.

ג׳ון נולד בבוגוטה, קולומביה, לפני שלושים ואחת שנים. קודם אמא עברה דירה, אחר כך אבא ואז הגיע תורו. כשהוא לא מגיש ומפנה אוכל משולחנות של אחרים, הוא לומד משפטים. מעניין אותו לייצג נפגעים, בתביעות נזיקין.

״לא קשה לך לריב עם אנשים?״ אני שואלת. ״לא חשבתי על זה כך,״ הוא מסביר. ״מעניין אותי להבין את נקודת המבט של הצד השני.״

למחרת אני יושבת באותה פינה. הוא מגיש לי כריך ואני אומרת לו שהוא שינה אצלי מחשבה שהתגבשה לפני שנים והתקבעה, עד שהקשבתי לדבריו, שנאמרו בפשטות, כמעט בתמימות.

אני מציעה נושא שיחה חדש. שואלת מה הוא יודע על ישראל. ״לא הרבה,״ הוא עונה. ״יש שם איזה קונפליקט, ממה שאני רואה בחדשות. אבל אני לא רוצה להפגין בורות ולהביע דעה בנושא שאני לא מבין בו. אני חושב שיש איזו דת בישראל. אני לא יודע איך קוראים לה. אבל נראה לי שהמלחמות קשורות אליה.״ ״איזה מלחמות יש כרגע בעולם?״ ״יש משהו עם איראן. אני לא מכיר את הפרטים.״ ״יש לך דעה על איך שארצות הברית מנהלת אותה?״ ״לא ממש. אני לא תומך בטראמפ. הוא כמו ילד שמשחק בעולם, כאילו זה מגרש צעצועים. אני לא יודע למה הוא התחיל אותה. אני יודע שיש לו איזה אינטרס. תמיד יש אינטרס.״

שלושה גברים חסונים מנקים את המדרכה מול בית הקפה, מזה כחצי שעה. נדמה לי שאפשר היה למלא בריכה בינונית עם המים שיוצאים מהצינור, כדי לדחוף לאט לאט גרגרי אבק לשפת הכביש.