״קלימרה,״ מברכים אותי בבית הקפה של הבוקר. אני מתעניינת במוצאם של עובדי המטבח, מכיני הקפה והמנהלים. ״אני מקפריסין,״ עונה לי בחור בשנות השלושים. ״איזו קפריסין?״ אני שואלת שאלה תמימה וטיפשית. ״יש רק אחת!״ הם עונים במקהלה.
מהגרים פתחו חנות פרחים גדולה, בדרום מערב השדרה החמישית. בחלקה האחורי דלפק ארוך, מכונת קפה נוצצת וחמישה סוגים שונים של עוגיות דומות. בין מקומות הישיבה עציצי ענק עם שיחים שופעים, מטפסים מכסים את התקרה, אשכולות פרחים משתלשלים ממנה ואורות מנצנצים בין כל אלה. פרחי הבד, שמכסים את כל קשת הוורוד, מחזיקים את האשליה עבור אורחי המקום: לנצח נפרח.
בתמונה: פרחים אמיתיים.