הם יושבים זה מול זו עם הקפה של הבוקר. השני שלו, הראשון שלה. אין להם צורך להרים את העיניים מהמסך. הכל כבר נאמר.

״נראה לי שפייסבוק שמעו שאנחנו נוסעים.״

״למה נראה לך?״

״כי כל הזמן עולות לי פרסומות של קוביות אריזה. הסתכלתי על הסרטון. יש רוכסן אחד לסגור את כל החולצות ביחד ועוד רוכסן לדחוס אותן.״

״אני לא רוצה כזה ואת לא צריכה״

״טוב,״ היא עונה בקול קטן.

ואני רואה אותה מתקפלת ומתקטנת ונכנסת לתוך קוביית אריזה והרוכסן נסגר ואז הרוכסן הנוסף, כמו זה שמצמצם את הרחבת המזוודה, נרכס גם הוא. והיא מתקמטת מעט והאוויר יוצא והאיברים נצמדים זה לזה. והיא שקטה ונוחה וניתנת לאחיזה ואריזה, ואחר כך אפשר יהיה לפתוח ולהוציא ואולי ליישר את הקמטים ולהצמיד לגופו ברגע שיתאים, ובסוף השימוש לשלוח אותה להֵאָרֵז שוב.